אני גר באזור טוב של מנהטן, באפר איסט סייד. כן, כבר הצלחתם להבין, שכסף לא ממש חסר לי. אבי, יבדל לחיים ארוכים, דואג לרפד אותי טוב בירוקים הללו, שאין לי ממש מושג איך הוא מרוויח ואני גם לא ממש מתעניין. אמא שותקת כהרגלה ועושה תמיד כדבריו. אני חושב שהוא קשור לארגון פשע כלשהו. למאפיה האיטלקית אולי וזאת למרות, שאנחנו בכלל יהודים ואפילו אורתודוכסים, מאלה השחורים עם המגבעות והציציות.
רק אני כבשה תועה שהוקאתי החוצה וכדי להסתיר את הכלימה, מעדיף אבי לבודד אותי בחלק זה של העיר, בו אין כמעט סיכוי שמקורביו יכירו אותי. לא כל שכן בבגדי אלה, שנחשבים בעיניו לחילוניים גמורים. הוא יעשה הכל ובלבד שלא אראה לידו בפרהסיה, לפני נכבדי הקהילה. ברוקלין מקום קטן למדי, בסופו של דבר.
אני מתיישב בפינתי, אורב לארועים שישחקו לפני. לפעמים זוג אוהבים, שבוחר להתמזמז דווקא שם, או הומלס שמתכסה בחשכת הלילה ונרדם. אני אוהב לצלם אותם ולהנציח את הרגע. בעצם לחמוס אותו מאיתם, בלי שירגישו.
יש לי מצלמה משוכללת ועדשות טובות ואחרי שלמדתי כמה קורסים בצילום, אני מרגיש מיומן מספיק, כדי לצוד את ציפורי הלילה שלי. איני יודע מה אעשה עם כל התמונות הללו,, אבל גם לא אכפת לי. הלילות הופכים לקסומים יותר ויותר ואני מוצא עצמי מאחר לקום משנת הבוקר-צהרים ומתאים את לוח הזמנים שלי לחשיכה.
הפעם נשארו הספסלים בשיממונם. אור הפנסים ליטף את פסי העץ שעליהם והצללים יצרו צורות שונות ומשונות. אני חושב שהתחלתי לנמנם כשהם הגיעו. חבורת גברברים צעירים, לבושים בבגדים שחורים, שאולי ראו בי טיפוס שאורב לנערות צעירות, העוברות לבדן בפארק.
אני לא זוכר מתי שוב פקחתי את עיני, אבל השמש כבר עמדה במרום הרקיע, התקשתי להזיז את רגלי וידי. שאריות המצלמה פוזרו סביבי והקול האחרון ששמעתי ואני זוכר, לפני שאיבדתי את ההכרה היו של הרצל, שישב ממש לידי. בוא נרביץ לו לגוי הזה הוא אמר.
